רוק כבד ושליטת תודעה של הCIA

רוק כבד ושליטת תודעה של הCIA

כל התוכן באתר הוא בגדר לכאורה…

במאמר זה נציג בפניכם את דרכי הלוחמה הפסיכולוגית הרכה וכנראה אף המוצלחת ביותר שנקט הCIA על ידי שימוש בסגנון המוזיקלי של הרוק הכבד.

כדי להבין את מוקד השימוש במטאל ורוק כבד שנעשה על ידי ה-CIA בסוף שנות ה80 ותחילת ה90, צריך להבין את ההקשר, המלחמה הקרה.

עוצמה רכה

בזמן המלחמה, ארה״ב כבר בשנות ה-50 וה60 החלה לממן ארגונים ״בלתי תלויים״ שקדמו מוזיקה מערבית ואמריקאית ברחבי אירופה כגון ג׳אז, רוקנרול, ועוד. המטרה היית לאתגר תרבותית את הסובייטים ששהו בצד השני של מחיצת מסך הברזל.

עבור הסובייטים ששלטו בצורה שניסתה להיות מדעית, התנהגותית (ביהביוריסטית) ומסודרת בכל רובד של חיי האזרח, מה שכלל שליטה כלכלית דרקונית שויסתה את הפעולה האנושית, מוזיקה מסוג זה נתפסה עבורם כמשהו שמפר את הסדר האזרחי שהם מנסים להשליט. אך מלבד מוזיקה טובה, הדבר בא במחיר לאומנויות האחרות, וכך גם אומנות מודרנית מזעזעת בציור קודמה על ידי ארה״ב והיית באינפלציה הודות לאותה מלחמה תרבותית.

מדובר בשימוש במה שמכונה ביחסים בינלאומיים כ״עוצמה רכה״. המונח פותח על ידי פרופ׳ למדעי המדינה ג׳וזף ניי, וכוונתו השפעה שלא בדרך כוחנית וחזיתית על מדיניות של מדינות אחרות באמצעות לחץ צבאי או כלכלי. מדובר ביכולת ליצור משיכה על ידי האופן שבו המדינה מקרינה עוצמה, תרבות, ערכים, ודברים שעלולים לגרום למדינות אחרות לרצות לחקות אותה או להתקרב אליה. בסופו של יום, המטרה היא לגרום למדינות אחרות לעשות את מה שאתה רוצה שהן יעשו מבלי להשתמש באמצעי כפייה. פרופ׳ למדעי המדינה מייקל אקווינו שהיה גם ראש כנסיית השטן של סת׳ כינה את היכולת הזאת בכובעו המאגי כמאגיה שחורה נעלה (בניגוד לפחותה אותה השווה לתעמולה רגילה), ובכובעו כאיש צבא כלוחמת-תודעה (Mindwar) בניגוד לפסייאופ.

 

Joseph Nye
Joseph Nye

השימוש בג'אז

ההצלחה המוזיקלית  הראשונית של הביון המערבי במלחמה הקרה היית בשנת 1952, אז ה-CCF שלימים התגלה כחזית של הCIA, ריכז את פסטיבל יצירות המופת של המאה העשרים לאמנויות מודרניות בפריז. התזמורת הסימפונית של בוסטון הוטסה על חשבון משרד החוץ לבצע את סטרווינסקי; לימים נאמר כי ההופעה "הביאה יותר הערכה לארה"ב ממה שהנשיא דווייט אייזנהאואר יכול היה במאה נאומים".

בהמשך אומן הג׳אז הידוע ביותר אז, לואיס ארמסטרונג היה במסע הופעות באירופה ואפריקה שמומן על ידי ממשל ארה״ב והוצג כ״שגריר ג׳אז של רצון טוב״, עקב אחריו עוד אחד מגדולי הג׳אז והביבופ, דיזי ג׳ילפסי. אך הג׳אז לא עצר בשנות ה-50, וב1985 פסנתרן הג׳אז דייב ברבק היה ״שגריר״ תרבות עבור ארה״ב במסע הופעות מאחורי מסך הברזל, תקופה שהלוחמה התרבותית הצליחה כבר לעבור מעבר לחומה למרות התנגדות רבה של המשטר הסובייטי.

רוקנרול באסטרטגיית המלחמה הקרה

במקביל לשימוש בג׳אז, אסטרטגים של נאט"ו, שהכירו באופי ההפכפך של המוזיקה החדשה הזו, העלו השערות לגבי הפוטנציאל הצבאי של הרוקנרול. באוקטובר 1958, כתב העת של נאט"ו Revue militaire générale, קידם את התיאוריה שניתן להפעיל ג'אז, רוק ומוזיקת מחול מודרנית במלחמה נגד הקומוניזם. כתב העת הציע שניתן לנצל את האובססיה של צעירים מהגוש הסובייטי לרוק ופופ מערביים כדי לשחוק את המחויבות האידיאולוגית שלהם. ככל שאדם צעיר מקדיש יותר זמן להאזנה לליטל ריצ'רד, כך יש לו פחות זמן לקרוא את מרקס ולנין. "מנהיגי ברית המועצות מבינים כל כך טוב את הסכנה הזו", ציין Revue militaire générale, *'שהם אסרו את כל הצורות הללו של מוזיקה ברברית מהשטח שלהם".

הדאגה של הגוש הסובייטי מניצול צבאי של רוקנרול באסטרטגיית המלחמה הקרה התגברה ב-1958 כאשר הזמר בן העשרים ושלוש אלביס פרסלי נכנס לצבא ארה"ב והועבר למיתקן צבאי אמריקאי במערב גרמניה . "כניסתו של פרסלי לצבא והעברתו לרפובליקה הפדרלית", ציין מבקר המוזיקה המזרח-גרמני היינץ הופמן שנים מאוחר יותר, "כפה שימוש לרעה ברוקנרול על ידי כוחות נאט"ו כנשק במלחמה הקרה שהתנהלה נגד האומות הסוציאליסטיות". הסובייטים עלולים לעלות על ארצות הברית בשדה הקרב באנשים ובטנקים; לאחר שפיתחו פצצת אטום משלהם ב-1949, הם יכלו להתמודד עם איומים אמריקאים של תגמול גרעיני. אבל ב-1958, לברית המועצות ולבנות בריתה במזרח אירופה לא היה דבר שישתווה לכוח הנפץ של אלביס פרסלי.

רוק כבד

וכעת אנו מגיעים אולי לאיום שהיה הגדול ביותר מוזיקלית על הגוש הסובייטי, רוק כבד. מדובר בסגנון מוזיקלי שהוציא את הראשויות מדעתם, וגרם למוסדות הסובייטים הרשמיים לחשוב שמדובר בצורה מסוימת של שיבוש הנפש שגורם למחלות נפשיות ושיגעון בקרב אזרחי ברית המועצות.

פרופ׳ סרגיי ז'וק, מומחה לברית המועצות , כתב

"היה פחד מחיקוי של התפתחויות תרבותיות אנטי-סובייטיות של פולין בקרב חובבי מוזיקת מטאל מקומיים, הקג"ב והממשל הסובייטי ניסו לדכא את ההיסטריה הזו."

ניתן להבין טוב יותר את דבריו בהקשר של מסע ההופעות של להקת איירון מיידן באמצע שנות ה80 שהחל דרכו בפולין, מדינה מאחורי מסך הברזל שלראשונה אפשרה מופע כזה שגרם להדים.

סרגיי מצטט קצין קג"ב אוקראיני הפורק את שאט נפשו, "איבדנו את כל הדור הצעיר. במקום להיות פטריוטים אוקראינים שהם סובייטים נאמנים, נהיו לנו עכשיו אימבצילים מערביים ששכחו את השורשים הלאומיים שלהם ושהיו מוכנים להחליף את מולדתם הסובייטית במוצרי תרבות מערביים".

לא הרבה השתנה מאז, הדברים מזכירים מאוד את התעמולה הרוסית כיום כנגד אוקראינה בזמן המלחמה.

מוזיקת הרוק מחלחלת לתוך הגוש הסובייטי

עם הזמן בתוך הגוש הסובייטי בעקבות רבים שהחלו לחקות את המוזיקה המערבית הרועשת, לא היית אפשרות אחרת אלא לענות על הביקוש בין אם על ידי אומני רוק מקומיים או לאפשר מעט כניסה של אומנים מבחוץ. להקות רוק רוסיות נרדפו בהתחלה, אך התת תרבות גדלה, עד שלבסוף, כך לפי אחד האומנים שהופיעו, הק.ג.ב איפשר להרים מועדון אחד כדי שיהיה אפשר לעקוב אחרי כולם.

ארה״ב המשיכה את המהלך והחלה לתת הכרה(תהילה) ללהקות רוק רוסיות, והדבר גרם להיזון חוזר ותהודה חזקה מאוד עד כדי שהלחץ פעל והפרסטרויקה הרוסי אפשר יותר מקום למוזיקת רוק.

כך המערב הצליח לפלוש ללא חיילים טיפין טיפין ולחלחל ממדינות מזרח אירופה תחילה, אט אט עד שבסוף שנות ה80 הגיעו ממש ללב הסובייטי במוסקבה.

השיא מגיע עם השיר המזוהה יותר מכל דבר אחר עם נפילת חומת ברלין, האיחוד מחדש של גרמניה ונפילת מסך הברזל במזרח אירופה, מה שקרה ללא מלחמה גרעינית, וללא התנגשות חזיתית קשה מידיי.

השיר המדובר הוא בלדת הרוק ״Winds of change" של להקת הרוק הכבד סקורפיונס, ואכן מלבד הבלדה המזוהה איתם יותר מכל בתקופה המאוחרת שלהם, היו להם כבר כמה וכמה אלבומים כבדים ושערורייתיים הרבה יותר שהם הפיקו קודם לכן.

עיתונאי הניו יורקר פטריק ראדן קית׳ קיבל טיפ מאיש CIA שהוא שמע בסוכנות כי השיר נכתב על ידי הסי.איי.איי. הוא החליט לבדוק זאת וגילה משהו מאוד מעניין.

נפילת החומה

מדובר על פסטיבל השלום של מוסקווה ב-1989, אירוע חסר תקדים שבו להקות כולל סקורפיונס, אוזי אוסבורן, ומוטלי קרו ניגנו בפני המונים באצטדיון לנין.

באירוע הזה החלה מכת המיגור שהפילה את החומה. באירוע הזה קיבל סולן להקת Scorpions, קלאוס מיין, השראה לכתוב את השיר המדובר – לפחות, כך הולך הסיפור הרשמי:

הוא טען שהוא טייל לאורך נהר מוסקבה עד שהתיישב ליד פארק על שם הסופר מקסים גורקי, שם. נחתה עליו ההשראה. על כן נפתח השיר במילים: Follow the mosow, down to gorky park, listening to the winds of change.

הפסטיבל היה לכאורה, ובאופן די אירוני, במטרה לעורר מודעות נגד סמים; הארגון שהעלה את הפסטיבל הוקם כחלק מעבודות השירות לקהילה של דוק מקגי, המנהל של רוב הלהקות שהופיעו שם, כולל סקורפיונס, וכן בעל קריירה בהברחת סמים. באותה תקופה הוגש נגדו כתב אישום על אחת מהברחות הסמים הגדולות בהיסטוריה של ארה״ב. אין ספק שעד היום אף אחד לא מבין איך כל הסובבים אותו קיבלו מאסרים והוא יצא בזול, בקושי עם שריטה פלילית, כאשר הוא היה ראש במבצע ההברחה. שנית, ידוע שהיית זאת העמותה שלו שמימנה את הקונצרט יחד עם כל הפסטיבל והלהקות שארגן בעצמו. מקגי הוא הקשר הכי אמין, שלא ניתן להוכיח לגמרי, בין הסקורפיונס לממשל ארצות הברית.

כך העוצמה הרכה פלשה ממזרח אירופה אל לב אימפריית האופל הסובייטית בלי לירות כדור אחד.

פארפוליטיקה

עכשיו ננסה לראות האם היה גורם בכיר כלשהו במודיעין האמריקאי שיכל לחבר את כל הדברים הללו לידיי גיבוש אסטרטגיה שכזאת, ואכן הזכרנו שם של מישהו שקשור בכל הדברים הללו, אנו מתכוונים לקולונל מייקל אקווינו  שדיבר על היכולת להשפיע על מדינות אחרות באופן שאתה רוצה מבלי להשתמש בכפייה, אלא בעוצמה רכה, ונראה שהרוק הכבד עשה לא מעט במובן הזה מול הגוש הסובייטי.

מייקל אקווינו היה גנרל מעוטר ביותר ואחד המומחים הגדולים ללוחמה פסיכולוגית בצבא ארה״ב בשנות ה80. מוזיקת הרוק הכבד יצרה בסיס של מעריצים משני צידי המתרס, והעלתה נושאים מרכזיים באותה תקופה כמו החשש ממלחמה גרעינית שרווח אצל להקות כמו איירון מיידן ( 2minutes till midnight) ,מגהדת׳ ועוד. במובן הזה המוזיקה היוותה סוג של פארפוליטיקה שמנעה התנגשות גרעינית (יחד עם עוד אמצעים כמובן), כאשר אקווינו בעצמו הוא מאמין גדול מאוד בשימוש בפארפוליטיקה.

(להבנת המושג ומעורבות קולנול אקווינו בנושא ראו מאמר בנושא בערוץ הטלגרם שלנו

אי אפשר שלא להזכיר גם את ההתנגדות מבית באמריקה ובמערב למוזיקת הרוק הכבד, בוודאי שבקרב נוצרים פונדמנטליסטים. המאפיין הסמלי של אותו ז׳אנר היה תגובת נגד לפאניקה השטניסטית הפוריטנית של שנות ה80  אשר מייקל אקווינו היה בעצמו במרכזה.

אקווינו עצמו היה מזוהה הרי עם כל הסמליות השטניסטית עוד מחברותו בכנסיית השטן של אנטון לאווי וגם לאחר מכן כשהתפצל והקים את הזרם השטניסטי שלו, אשר התמקד פחות בהדוניזם הגופני ויותר בתודעה.

תרבות הWoke

הביקורת על המערב, תרבות הצריכה, איתגור תפיסות מגדריות, הגרעין המשפחתי, מיליטריזם שיכל להוביל למלחמה גרעינית ועוד, היה רווח לא פחות אז בתרבות הרוק הכבד כמו היום עם תרבות הפרוגרס הסטודנטיאלית הפוליטית של לוחמי הצדק חברתי. אך ההבדל בין השתיים הוא מהותי וחשוב ביותר.

אז הביקורת הועברה מתוך האומנות והלאה, המוזיקה היית מרכזית להכל, וכיום התנועה היא הפוכה, מהפוליטיקה אל עבר האומנות, דבר מזעזע שמוביל ליותר צנזורה ופגיעה בחופש הביטוי מאשר חופש אומנותי. והאמת היא שבזמנינו, הרוק הכבד בעצמו נמצא בצנזורה ונהרס על ידי תרבות הWoke המערבית העכשווית.

ההבי מטאל פעם התגאה בהתרסה נגד המיינסטרים, אך בשנים האחרונות הנמר הפך חברבורותיו.

מגזיני מטאל מכובדים כמו Metal Hammer, Kerrang, Blabbermouth, Ultimate Guitar ו-Decibel החלו לדבר על נושאים כמו ייצוג נשים בעולם המטאל וכיצד להתמודד עם ״גזענות מערכתית״.

התנגדות לאורתודוקסית הWoke של לוחמי הצדק חברתי הפרוגרסיבים נדחית פעם אחר פעם כ'בעייתית' על ידי שומרי הסף של עיתונות ההבי מטאל.

מאמר אחר מאמר, מדברים על 'איך להרים לקולות נשיים'. בינתיים, מעריצים מסורתיים שלא מאוד מוטרדים מהמין של האומנים האהובים עליהם מוקעים כ"מייצגים שנאת נשים וסקסיזם" ושהם "פוסלים את חווית החיים של אנשים אחרים".

כך למשל לפני מספר שנים, שערוריית סקסיזם גדולה זעזעה את קהילת המטאל. מגזין Revolver הפיק גיליון שנתי המוקדש ל"נקבות הכי לוהטות בסצנת הרוק הכבד ומטאל". אבל בשנת 2011, הדבר החל לעורר זעם נרחב. מאמרים ב-Metal Hammer ו-Kerrang גינו את הנושא כסקסיסטי – וכך גם כותב מטאל במגזין האטלנטיק היוקרתי. כמובן, כל הנשים שהשתתפו עשו זאת ברצון, והשתמשו בנושא כדי לקדם את הלהקות שלהן. בתחילה, העורך של Revolver סירב להיכנע, אך ככל שהסאגה נמשכה זמן רב יותר, כך הושחת המוניטין שלו ושל המגזין. בסופו של דבר הטור הקבוע הופסק.

הבעיה כבר החלה עם הגל השני של הפמיניזם. פרופ׳ קאמיל פאגליה מתארת איך היא כפמיניסטית נדהמה שמי שהיו בשנות ה60 מעריצים בתרבות הנגד של להקות כמו הרולינג סטונס, פתאום החלו לראות שירים של הלהקה כמו "I got you under my thumb" כסקסיסטיות ומועמדות לצנזורה.

היא הסבירה כיצד לא ניתן להטיל מגבלות שכאלה על אומנות, שכן היצירה והיצר מגיעים מאותו השורש.

תחנות הרדיו של הCIA

עם הראייה שמראה מעבר לכל ספק שהרוק הכבד היה אחד האמצעים של ארה״ב בשימוש בלוחמה פסיכולוגית ותרבותית כנגד ברית המועצות. בעוד הסובייטים והק.ג.ב. היו בטוחים שמדובר במחלה נפשית שצריך לבלום, ארה״ב לא הפסיקה לשדר את המוזיקה הזאת מעבר למסך הברזל עם ציבור מאזינים אוונגארדי שהלך ותפח ללא הרף.

השימוש ברדיו בתקופה הטרום אינטרנטית היה המקום שבו ארה״ב הייתה וידה על העליונה בשידור לוחמה פסיכולוגית כנגד הרוסים, כאשר היוצרות התהפכו עם בואו של האינטרנט והיכולות המופתיות של רוסיה ביצירת מסך דיסאינפורמציה מתקדם שתורם למגמות של התפוררות ופילוג חברתי בארה״ב.

לארה״ב ולממסד הביטחוני מודיעני שלה היו כמה תחנות שידור בולטות. "קול אמריקה״ נוסדה בשנת 1942 כחלק ממשרד המידע המלחמתי של ארצות הברית. כיום היא מנוהלת ומפוקחת על ידי מועצת נאמני השידור, הממונה על ידי נשיא ארצות הברית ומופעלת על ידי "המשרד לשידורים בינלאומיים".

בשנות ה40 התחנה כוונה בעולם כנגד תעמולה נאצית, ולאחר המלחמה, בעקבות שידורי תעמולה סובייטית שהתחילו באירופה, התחנה החלה לשדר מעבר למסך הברזל, מה שהביא למאמצי שיבוש עצומים אשר עלו הון עתק לסובייטים.

יש האומרים שבתקופה מסוימת  הושקעו יותר משאבים בנסיון לשבש את השידורים מבחוץ מכל מה שהושקע בשידורים בפנים ומחוץ למסך הברזל.

קול אמריקה השקיעה רבות במשדריה באירופה, ובפרט בברלין, במקביל שידר באירופה גם "רדיו ליברטי", ששידוריו היו נדבך בקמפיין של לוחמה פסיכולוגית שניהל ה-CIA, אשר קיבל תכנים גם מקול אמריקה. מימון לרדיו ליברטי ששידר לא מעט מוזיקה הגיע מהקונגרס של ארצות הברית. עד 1971 הועברו הכספים דרך ה-CIA.

ה-CIA העביר הנחיות כלליות לשידורים ועקב אחריהם באופן יומיומי. הציבור הרחב לא ידע על מקורות המימון עד 1971, אז נוסד הארגון מחדש כמוסד ללא כוונת רווח הרשום בדלאוור.

רדיו ליברטי עם עוד תחנות רדיו שהCIA הפעיל כנגד הסובייטים בסופו של יום נחו על תבנית של תחנת שידור על גבול מזרח גרמניה אשר הקים צבא ארה״ב אחרי הניצחון על הנאצים, ואשר נוהל על ידי סוכנות ההסברה הממשלתית של ארה״ב, ונקרא הרדיו במגזר האמריקאי RIAS.

התחנה המשיכה לשדר לאורך כל המלחמה הקרה, והייתה פעילה בלוחמה התרבותית. ב-1987 הופיעו דיוויד בואי, ג'נסיס ועוד במערב ברלין.

הרדיו במגזר האמריקאי הודיע על ההרכב והשעה זמן רב מראש ומתכנני הקונצרטים כיוונו את הרמקולים מעל החומה כדי שתושבי מזרח ברלין יהיו מוכנים ויוכלו ליהנות מהקונצרט. כאשר כוחות הביטחון של מזרח גרמניה ניסו לפרק את קהל המעריצים שהתאסף ליד החומה, האוהדים התפרעו מיד בקריאות "להרוס את החומה!" ב-1988, מצב דומה פרץ כאשר מייקל ג'קסון הופיע במערב ברלין, וכוחות הביטחון, תוך כדי ניסיון לפזר את המעריצים, אף תקפו צוותי צילום מערביים שצילמו את הסצנה.

אחד האיומים הגדולים שהגיעו מRIAS היה הרוק הכבד ששדרו יחד עם שירות השידור של הכוחות הבריטיים (BFBS).

המוזיקה מצד אחד סיפקה מורל גבוהה לחיילים של המערב, ובנוסף, לוחמה פסיכולוגית תרבותית שפעלה על הצעירים הסובייטים.

כניסתם של תחנות רדיו פרטיות חדשות במערב גרמניה הביאה לתחרות נוספת ולשידור של מגמות מוזיקליים חדשניים. תחנות אלו יחדיו הצליחו לשדר תוכנית מגוונת יותר ולקלוט מגמות חדשות מהר יותר מאשר הרדיו הממשלתי הצולע. התוצאה של ״בליצקריג״ הרדיו הזה מהמערב השפיע משמעותית על צעירים מזרח-גרמנים והביא לניכור בינם לבין הרדיו הממלכתי של מזרח גרמניה. ראש השטאזי אריך מילקה, בין היתר, היה מודאג מההשפעות השליליות של ההתפתחויות הללו:

"חלה עלייה עצומה בנתח התוכניות המשווקות במיוחד לצעירים בתחנות הרדיו והטלוויזיה המערביות. הסגנון וההצגה של התוכניות הללו מביאים אותנו להאמין שהמטרה היא להשתמש בכל אפשרות של בידור מודרני כדי לעשות דה-פוליטיזציה של הנוער שלנו ולגרום לחוסר פעילות חברתית".

לדברי מילקה, הצרה הגדולה ביותר שנגרמה מכך -בידור מודרני- הייתה התפתחותם של ז'אנרים מוזיקליים חדשים ובמיוחד תת-תרבויות הקשורות אליהם. בטווח הארוך, קבוצות אלו נתפסו כרדודות וכאיום על כוחה הצבאי של מזרח גרמניה. זה היה עניין פוליטי טעון, במיוחד מכיוון שהנוער נחשב לרזרבה הלוחמת(Kampfreserve).

החל משנות ה-80 המוקדמות, רישומי השטאזי מתעדים את כל המערך של תת-תרבותיות מערביות במזרח גרמניה. ביניהם, הבולטים ביותר היו פאנקיסטים, סקינהדס ומטאליסטים. השטאזי רדף אותם, אבל תנועות סוציאליסטיות צעירות ניסו להביא לאינטגרציה שלהם באסתטיקה הסוציאליסטית של המקום, מה שאפשר לכניסה פנימה מאוחר יותר של הופעות מטאל עד לפסטיבל במוסקבה שבו נכתב השיר המזוהה עם נפילת חומת ברלין ״רוחות השינוי״ של הסקורפיונס.

Scorpions
Scorpions

כיום אמריקה מסוגלות להקרין עוצמה רכה דרך התרבות, או שתרבותית היא כבר גוססת? על כך בהמשך.

מקווים שנתנו לכם מספיק חומר לחשוב עליו.
אתם יותר ממוזמנים לשתף אותנו עם מוזיקת הרוק הכבד האהובה עלייכם, ואין לנו בעיה שתהיה ״סקסיסטית״ או ״אלימה״, אחרי הכל,
אנחנו בעצמנו מהדור ההוא.

 

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובה אחת

  1. שטנזון 2022-07-01

    Slayer – world painted blood
    עם קליפ מותאם למילות השיר:
    https://m.youtube.com/watch?v=KgOeRcGVT1I